לא אדבר כאן על החושך כי אין שום סיבה לתת לו מקום.
אבל המשפט הזה לא תאורטי.
 
כשהיינו ילדים ההורים שלנו עזרו לנו להפריד את עצמנו מהחושך. אנחנו שכבנו במיטה ופחדנו ממנו, והם הדליקו את האור במסדרון ואמרו "הכל בסדר, אנחנו פה, אין מה לפחד" – מייצרים עבורנו את ההפרדה מהדבר הכי מפחיד בעולם. שמים את נפשם היציבה לבסס לנו ביטחון שעדיין היה בבנייה.
 אלה הורים שדאגו ואהבו, אמרו מילים טובות, סיפקו הגנה, העצימו, ראו את הילדים ורגשותיהם, לימדו גבולות ברורים בין טוב ורע ולא נתנו, לחושך להיכנס לתוך הנפש ולהשפיע עליה מבפנים.
 
אבל אם הייתה פרצה ולו הקטנה ביותר? דברים שלא ראינו? לא שמנו לב?
 
אנחנו יצירים בעולם של בלבול,
חיים בתוהו פנימי,
לא יודעים לעשות הפרדה ברורה בין טוב ורע,
בין מודעות וידיעה לביקורתיות,
בין אחריות לאשמה והאשמה,
בין אהבה ואחדות לחוסר גבולות.
 
רוצים להיות טובים, אבל נותנים מקום לרע.
מכניסים רעל לתודעתנו – מסרים של קושי, רכילות, לשון הרע, מחשבות שליליות על עצמנו ועל אחרים באמתלות שונות ומגוונות.
 
היכולת שלנו לייצר משהו חיובי בעולם הזה טמונה ביצירת הפרדה עדינה בינינו לסביבה שלנו. הפרדה שלא מנתקת אותנו מהעולם, אבל מייצרת הגנה ששומרת עלינו שלמים (ולא פגומים).
 עם מעטפת נכונה נדע לזהות בין טוב לרע, נדע להכניס רק את הטוב ונגדיל את היש בתוכנו.. וכל מה שלא נחתוך באיזמל של מנתחים, מגרשים מאיתנו הלאה.
 
נהיה חזקים, עוצמתיים ומתגברים!
 אלה