באחד המפגשים בהנחית קבוצה טיפולית שקשורה בתזונה אישה מבוגרת מאוד שיתפה על ה"נפילה" שלה. היא הרגישה כישלון ממש גדול (מדבר קטן). בחוויה שלה האדמה שעליה עמדה התחילה להתערער. מאותו הרגע כבר לא הצליחה לחזור ליציבות ולמסגרת ששמרה עליה. התגובה שלה לנפילה הייתה בושה, כעס ואכזבה עצמית, התחשבנות ומתן סנקציות.
שיקפתי לה בעדינות את ההענשה החמורה שהיא עושה לעצמה. היה ברור לכולם בקבוצה שהענשה לא תחזיר אותה לאיזון. 

 

הכלה עצמית והבנת ה"טעות" כן.
~ הכלה זה המקום להכיר את עצמנו ואת המקומות שבהם אנחנו נופלים (להכיר את המנגנון שבו אנחנו מורגלים), ולהתכונן מראש עם תגובה חדשה למקרה שאנחנו מגיעים ל"פינה". במילים אחרות המרת המנגנון.
~ ה"טעות" מוכלת בבריאה. בחיים אין באמת סרגל ישר שלפיו הכל נמדד. יש תנועת גלים ואנחנו משתדלים לנוע עליהם בצורה הכי זורמת שאפשר, לומדים להבין שיש בלתמ"ים ומשתדלים לקחת אותם בחשבון.

 

 

בגישה הזו בכל "טעות" יש אפשרות ופוטנציאל לצמיחה.
חשבתי על זה עוד קצת בבית ועלה לי דימוי של ילד שהפיל בטעות כוס מהשולחן. רסיסים נופלים על הרצפה, הורים מזדעזעים וקופצים ישר על האירוע, אומרים מילה קשוחה…
"טעות" של הילד הורסת הרמוניה, נוצרת אי נוחות כללית. 
הילד מבין "עשיתי משהו לא טוב", מרגיש אשם. 
מפנים לתוכו את התגובה של ההורים.
לא רוצה לעשות טעויות, הולך פחות משוחרר.
טעויות רבות נעשו בדרך…
הילד ממשיך הלאה, גדל, מתפתח,
הופך לאדם שמתקשה להכיל את עצמו ואת הטעויות שלו, 
מלקה את עצמו, מתבייש, מרגיש לא אהוב.
מסתכל בעין צרה, לא מכיל טעויות של אחרים,
כועס, מאשים, מתאכזב.
                                                   ******
הענשה שייכת לעידן ישן וחשוך שכולנו עוד קצת מעורבבים בתוכו. 
חלקנו מנסים להשתחרר..

 

              ~עכשיו זו העת לסליחה חמלה ואהבה~
אלה