מי מאיתנו לא מכיר בצורה כזאת או אחרת את מושג הפחד?
כל-כך הרבה פחדים מקיפים אותנו – מפחדים למות, לחיות, להעז, להתמסר, לתת, לקבל, לוותר, לבטא את עצמנו, מביקורת, מכישלון…..
המון המון פחדים נאחזים בנו ומשתכנים בליבנו וביתנו.
אבל כשאנחנו מפחדים אנחנו כבר לא מובילים, אלא נותנים לפחד לקבוע מה תהיה הדרך. נמנעים מדברים שהיינו רוצים לעשות בסתר ליבנו, חוששים לעשות צעד לא נכון כי לא בטוחים לגבי ההשלכות שיהיו במציאות. מפחדים להגיד מילה לא מדויקת.

 

ובגדול לא בטוחים שיש לנו יכולות לגבור על הפחדים, נכנעים ונותנים להם להוביל.

 

למה בעצם?
מה הבעיה פשוט לעשות את כל מה שאנחנו רוצים או אוהבים? למה יש לנו כל-כך הרבה מחסומים בפנים שמונעים מאיתנו לחיות במלאות עם עצמנו ועם הסביבה שלנו? בלי להקטין את עצמנו או מישהו אחר לידנו.
באמת.
הרבה מזה קשור לדיכוי פנימי כמו הלקאה עצמית, ביקורת והאשמה שקשורים לעבר שלנו ומשתרכים אחרינו. כמו צל שהולך אחרינו ומשליך את עצמו גם לעתיד. צל שמחזיק בתוכו קולות של בלבול, קנאה, שנאה, רכילות ועין צרה שהתקבעו אי שם בילדות ועד היום.
כשחושבים בהיגיון פשוט, אין שום סיבה לחיות לצד הצל. אבל בחוויה שלנו זה כמעט ובלתי אפשרי לחיות מבלעדי הקולות שהופכים להיות מאוד צודקים. יש הרגשה שזה חלק בלתי נפרד מאיתנו. ברגעי הקושי האמונה וההזדהות מוחלטים כל-כך שלהיפרד מהתפיסות הזו, הופכת למשימה הקשה.

 

עליה אנחנו מעדיפים לוותר ומכאן נוצרת מציאות של חוסר לקיחת אחריות על המצב.
כן זו משימה לא פשוטה לחתוך את כל הבלאגן הזה, אבל היא כדאית ממש. גם אם ניסינו אלף פעמים ולא הצלחנו, אפשר להתחזק ולעמוד בכוחות מחודשים, במוחלטות ובלי פשרה. לא להזדהות ולא להאמין שאי אפשר, להמשיך לחפש קצה חוט לעבר האפשרות החדשה, ולהסיר כל תשומת לב מהצל החשוך שעשה מקום בגבולותינו.

 

להיאחז בדלת שנפתחת ולא לעזוב..
אז בשנה החדשה מאחלת לכולנו להשיל את הצל שהולך אחרינו, לצידנו או בתוכנו. לא משנה ממתי, ומאיזה סיטואציה ומה גודלו…
אפשר לשחרר אותו בנחישות, עוצמה והתמדה כי אין שום סיבה להישאר נאמנים למה שמגביל אותנו.

 

ומעלינו שמים פתוחים ואור כוכבי נצח זורחים.
בברכת שנה טובה ונתיבים פתוחים מלפנינו.
אלה