בבסיסו של קונפליקט קיים כעס.
אנחנו כועסים כשמשהו לא מסתדר כמו שציפינו,
חווים חוסר אונים ומצוקה רוחשת. 
ילדים קטנים מבטאים הרבה כעס במפגש עם החיים,
כי זה לא קל להיות ילד בעולם שבו המבוגרים מחליטים.
מתי אוכלים, מה אוכלים, עם מי אוכלים וכו'.
סה"כ זה טבעי, החיים לא תמיד חלקים וזה מכעיס וגם מאכזב.
הבעיה נוצרת כשבנאדם כועס על משהו או מישהו שנים,
מחזיק עמדה ברורה ולא רוצה להרפות,
מרגיש צודק ובעצם מפעיל בתוכו רגש מכלה רגשית ופיזית.
אישה בוגדת בגבר,
הגבר כועס,
סוגר את הדלת,
מנתק את הקשר,
לא סולח על הפגיעה.
סוגר את הלב,
מאבד אמון בקשר אינטימי,
חיי לבד,
אבל זוכר ולא רוצה לשכוח,
כועס.
ונכון הייתה פגיעה!
אבל כעס מתמשך לא משפר את המצב.
הוא משמר את החוויה ומקשה להתקדם בחיים –
לעבד, לעכל, להתמודד, להשלים, לעבור הלאה.
פעם כעסתי מאוד
כי חוויתי את העולם קשה,
נתקלתי בחוסר לב,
וגם פגשתי רוע אמיתי,
נעלבתי מעיוורון עיניים סביבי,
ובעיקר לא הייתי מוכנה לקחת חלק.
חייתי בהפרדה,
כעסתי.
וגם די סבלתי!
כי כעס חיצוני משול לסבל פנימי.
ואם מחפשים להרגיש טוב ולהפסיק לסבול,
חייבים לוותר עליו.
ואולי זה יכאב להכיר באמת הכואבת,
ולהרגיש את חוסר האונים מול העוול או הקושי שלנו.
אבל זה רק לרגע…….
רק לרגע להסכים להרגיש מבלי להתנגד.
לתת לפקק להשתחרר, לנקות
ודרך חדשה נולדת.