איך אפשר לשלב את הצורך שלנו להחזיק ולנהל את מציאות חיינו ועדיין לשמור על רוח צעירה?
בנייה עצמית זה מה שקורה לנו בערך בין 30-40: זוגיות שנבנית למשהו יותר "רציני", עשור של להביא ולגדל ילדים, השקעה בקריירה, בנית בית וכל מה שהפך למחייב בחיים שלא דמיינו ממש בשנות ה 20 לחיינו.
לפעמים אנחנו מרגישים נסחפים לתוך מערבולת של קשיים סביב האילוצים האלה ונוצרת הרגשה ש"לא בחרנו את זה".. כן רצינו אהבה, כן רצינו לתת מעצמנו, כן ביקשנו חום של בית, או חיפשנו מימוש עצמי – לכבוש. אבל לא דמיינו שכל זה יהפוך למכונה שפתאום לא ברור מי מנווט אותה.
הילדים דורשים המון תשומת לב, הכסף הופך להיות מצרך שבלעדיו אי אפשר ממש כמו פעם, והחומר הופך להיות קריטי לקיומנו. אם בעבר הצלחנו להסתדר עם מעט וחיינו ממש בטוב, היום המעט הזה כבר לא מספק ואנחנו רודפים אחרי הרגע שבו יהיה לנו את כל מה שפעם לא היינו צריכים.
לקנות בית הופך למציאות מתסכלת, לטוס לחו"ל עם הילדים? עם כמה כסף ולאן? הכל כל-כך יקר! מוצאים את עצמנו מוותרים על הדברים שאהבנו ונשארים עם חוויית חיים הישרדותית שאין ממנה מוצא.
זה מה שקורה כשהחיים עולים עלינו, ולנו לא נותרת ברירה אלא להוריד את הראש ולהסכים למירוץ. זה הזמן שרואים אנשים שלא ממש מחייכים, לחוצים, דואגים, בורחים למסכים.
יש אנשים שזה הורג אותם מבפנים.. רואים אנשים חיים, אבל בעצם רואים אנשים פועלים. לא נראה שמחת חיים שמלווה אותם, אלא חיי אוטומט שכבר כולנו סיגלנו ומוכרת לנו מהסביבה.
ובפנים מרגישים ריקנות. חוסר משמעות. כמו פלקט על הקיר.
אפשר אחרת? כן, כן! אפשר… 
לא חייבים לעזוב לתאילנד כדי להרגיש שאנחנו בחיים (למרות שזו אפשרות ממש קורצת 😉). 
אפשר לקיים את העולם של הבנייה העצמית בהנאה גם ביום יום. 
סוד מתוק מסתתר מאחורי הגישה הזו, ולמי שמגלה אותו, החיים הופכים ממירוץ לעבר משהו בלתי מושג בעתיד, לעולם עשיר, חווייתי, קסום ורב גוני שהכל מתקיים בו כבר עכשיו.
לא מדובר על להתעלם או לחיות באשליות שהעולם ורוד ואין בו מלחמות. 
הכל ממש כפי שהוא – ורק אנחנו ששונים.
ילדים שקיבלו הזדמנות לחקור ולגלות את עצמנו ודרכינו, ולהתפקח לכל היש סביבנו. משחקים…
לפעמים מתבאסים, לפעמים נהנים, מדי פעם מפוחדים… חיים בסרט אישי שהכל בו אמיתי! ולפעמים גם יכולים לראות מבחוץ.. את הסרט משנים, פונים לנתיבים חדשים ומיטיבים.
אלה