טעיתי המון פעמים בחיים.

כתוצאה מהטעויות שלי כנראה פגעתי בכמה אנשים.

אבל הנפגעת העיקרית תמיד הייתי אני.

טעיתי כשהחלטתי להפוך למטפלת עצמאית בלי להבין כלום בהקמת עסק;

טעיתי כשהחלטתי לנחות בהודו בלי לדעת שבאותו הזמן הגיע אליה גל צונאמי;

טעיתי כשהחלטתי לנסות סם או כמה בלי לקחת בחשבון שאני עלולה לאבד את זה;

טעיתי כשהחלטתי לתפוס טרמפ עם גברים שמדברים בשפה שאני לא מבינה;

טעיתי כשהחלטתי להעלים ספידסטיק מסופר מקומי בלי להבין שיש שם מצלמה;

טעיתי כשהחלטתי להתעלם מסימן מהבהב באוטו ונסעתי עד שקיבלתי בלימה.

טעיתי בעבר טעויות קטנות וגדולות… ועדיין טועה.

וברגע הטעות תופסת את עצמי אומרת –

"יא אלוהים מה קרה כאן עכשיו"

"רק שאעבור את זה ואשאר בחיים ואולי גם שפויה"

היום מתבוננת על טעויות שעשיתי לכאורה, ואין אותי טועה.

הפעם החלטתי לקרוא לזה למידה.

לפעמים הלמידה מרגשת ולפעמים ממש קשה.

אז מה הטעות, מי הטועה ומי השופט שמטה כף זכות או חובה?

משיחות עם אמא שלי,

מגלה רמיזות על שגיאות שאני עושה:

"הילד חולה? למה לא הלבשת אותו חם".

"נגמר כסף בבנק? למה לא נשארת בעבודה שלך כשכירה".

"אמרתי לך לעשות תואר שני וללמוד כלכלה".

אמא שלי שנתנה את חייה כדי שיהיה לנו טוב,

באה מעולם של הריסות מלחמת עולם שנייה.

מחפשת ביטחון וודאות בכל החלטה.

ובבגרותנו אנחנו הופכים לקול שנאחז בעולם של שכר ועונש

ולא בעולם של חוויות והרפתקאה.

האם אפשר לחסוך בניסיון חיים לנשמה שמחפשת את עצמה?

נכון – יש נשמות שהדרך שלהן קונקרטית, ישרה וסלולה, הכל ברור, מתגמל ומכוון.

נכון – יש נשמות שהדרך שלהן הרפתקנית, נועזת, מתפתחת ופחות ידועה.

הפחד לטעות מבטא חוסר אמונה בנו, בדרכנו ובעולם.

והמאמין, כל צעד יוביל אותו לעולם שאינו ידוע,

לחקור ולמצוא קצה קרחון של תשובה לשאלה שאותו מעסיקה.

מי שיבחר להעמיק בגזרת הטעות, יחווה עולם שלם של פחדים וחרדה.

מי שיבחר להעמיק בלמידה, יחווה עולם נפתח של גילוי, התפתחות ועוצמה.

לב העניין הוא הגישה.

בעולם החדש אין טעות

עבור מי שהולך בדרך ליבו

הדרך פתוחה, השמים מעל

הכל באמת באמת לטובה.