אני מודה שאני מכורה
ומה שמדהים הוא שזה לא יזעזע אף אחד,
כי כולנו מכורים.

לפני עשור כשעבדתי בתכנית עם מכורים להרואין, קראק ודומיהם היה מאוד ברור שהם המכורים ואני זו שעובדת אתם.
הם אנטי ממסדיים ואני חלק ממערכת.
הם הגיעו אלי כדי שאתן להם מזרקים, בגדים ומזון
ואני השתדלתי לראות קצה אור מאחורי הרים של חושך בסיפור חייהם.

השתדלתי לתת פנים טובות, לכבד ולראות אותם כפי שהם ולא כאנשים שקופים. מישהי שבאה מתוך המערכת, אבל לא מנסה להגיד להם כמה הם גרועים, ודווקא להדהד נורמליות על אף המצב הגרוע שבו היו.
בכוונה ברורה שמילה אחת של חסד עשויה לעורר זיק של תקוה לשנות ולהשתנות.

והם שקיבלו אינסוף הזדמנויות, בחרו כל יום ויום לאסוף את מה שקיבלו ולחזור לרחוב מלא אלימות, ממשיכים לתת לסם את משמעות החיים.

עשור אחרי ואני רחוקה מהם ומסיפורי הרחוב.
אבל דווקא תחושת ההתמכרות קרובה יותר מאי פעם.
הרעב המתמיד להישגיות, לקבל הכרה, להצליח להיות, להשיג יעדים חדשים, להתגבר על מכשולים.

בעבודתו עם מכורים, דר' גאבור מטה חקר ומצא שמאחורי כל התנהגות התמכרותית עומדת טראומה או כאב. הכאב נוכח במהמר, במכור לאינטרנט, בקונה הכפייתי ובוורקהוליק כפי שהוא נוכח אצל המכור לסמים.

הפצע אולי לא עמוק והכאב לא מייסר באותה המידה, וייתכן שהם חבויים לגמרי – אבל הם ממש שם.
ובעצם חוויות של טראומה, כאב וקושי מעצבות באופן ישיר את הפסיכולוגיה ואת הנוירוביולוגיה של ההתמכרות במוח.

התמכרות שיש בה רעב בלתי פוסק להשיג עוד מהסם שמספק הרפיה ותחושה רגעית שהכל טוב.

אני חושבת על כמויות הכאב שכולנו נושאים,
ועל נפשנו הפגועה ומבינה יותר –
את ההתנהגות ההרסנית שלנו אחד כלפי השני,
את הסבל שאנו גורמים לבעלי החיים ואת הרס כדור הארץ.

אם לאדם "רגיל מהשורה" קשה להתמודד עם הכאב, מה נאמר על מכורים שלא היו מוכנים להכיל את הכאב שהם נשאו אתם.

כמו שהתמכרות לסמים הורסת כל תא חיי ברמה הפיזיולוגית, הנפשית והחברתית של האדם – כך עושה גם התמכרות למזון, אלכוהול ולשאר רעשי הרקע.

במקרים נדירים המכור קם בבוקר ומחליט שדי ונגמר, הרי אם היה יכול, היה עושה את זה קודם.
לרוב יידרש תהליך ארוך של סבל איטי כדי להתעורר מהתמכרות ואולי גם לשנות.
וגם לסבל כל המכורים יודעים להתרגל, ולכן יש סיכוי שהבעיה תעמיק מבלי להירפא.

סכרת היא דוגמה נפוצה ומוכרת לכולנו – התמכרות לסוכר ממיתה וגורמת להמון סבל איטי אם לא מטפלים בה. בואו לא נטעה, הכדורים שהרופא נותן לא מרפאים את המחלה אם לא משנים את הרגלי החיים.

הרי לכולנו כל-כך קל להגיד למכור לסמים,
"אחי אתה נראה רע כל-כך.. עזוב אותך, בוא תעשה גמילה, תתחיל לחיות את החיים שלך."

ניסיתם פעם להיגמל מסוכר?

איך ניגמל מהתמכרות אם אין בחיינו משמעות בלי הסמים, הסוכר, העבודה, האינטרנט, השואו שכולנו מתחוללים בו?

בעולם כמו שהוא היום, זה כמעט בלתי אפשרי.
אבל אם לרגע נצליח רק להתבונן,
נגלה שבבסיס כולנו יש אותו כאב –
אנחנו כואבים על מציאות שהמשמעות בה לא ברורה,
ההתמודדות בה מכאיבה.
והכאב הזה משותף לכולנו שזוכרים
ימי ילדות טובים כשהאמנו בקיומו של עולם מופלא
והיום מרגישים אכזבה ונטישה.

אפשר להקדיש לעצמנו את הזמן,
נרגיש את הריקנות המפחידה של חוסר המשמעות בלי לנסות לטשטש ממש רק לרגע,
נהיה בו בכנות
ואולי ברגע זה בדיוק
יתחיל ריפוי פצע עמוק שמחכה לגאולה.