כשאני רואה אדם באופן שלםסיפור החיים שלו מזכיר לי פאזל.
מצד אחד מחולק למקטעים,
ומצד שני יש איזו תמונה אחת שלמה.
בחיי היום יום רובנו מתקשים
להחזיק את התמונה השלמה של עצמנו,
כי אנחנו חווים את העולם מתוך תפיסה לינארית
שמפרידה את החיים למקטעים של עבר, הווה ועתיד,
וגם עסוקים בתפעול החיים.
בעצם המודעות שלנו מתמקדת בצעדים ובפרטים,
ולא מרחפת או מתבוננת בהתהוות התמונה השלמה.
אם נתרחק מחיי השגרה שלנו כמו לנסוע לחו"ל לתקופה או ניקח חופשה ארוכה
אולי נצליח לתפוס איזושהי תמונה כוללת
אבל גם היא תהיה באיזשהו אופן חלקית.
זה טבעי ובריא שאנחנו לא תופסים הכל
כי אז זה אומר שכל הידע בידינו,
ואי אפשר להסתכל ככה על החיים.
הם יאבדו את הקסם ולא יהיה מקום
לסקרנות, התפתחות או לחקירה.
מצד שני לחיות את החיים מתוך נקודת מבט ממוקדת
על חתיכת פאזל אחת מתוך השלם,
זה מצומצם מדי.
אנחנו עלולים לאבד פרספקטיבה,
וזה מסוכן בעיקר כשצץ קושי או התמודדות.
כששוקעים בתוך נקודה אחת (לא טובה לכאורה)
לרוב היא תצבע את עולמנו באור קשה,
ותהפוך לתמונה שלמה בפני עצמה.
זה מרגיש די נורא להיתקע על פיסת חיים לא מוצלחת
להחיות אותה, לתת לה הקשרים וסיפור מסגרת שמקשה עלינו לצאת ממנה
פשוט כי אנחנו לא רואים שיש עוד הרבה חלקים גדולים
ונפלאים לפאזל של החיים שלנו.
היום שמעתי את המשפט : "כל הדברים משתבשים לטובה".
כשמתמקדים בנקודה אחת,
מבלי המיומנות להתבונן עליה באופן רחב יותר
יהיה לנו קשה להיתרם מהמשפט הזה.
אנחנו נחווה בעיקר תחושת החמצה, חוסר אונים,
חוסר שליטה, בהלה וחרדה.
אבל כשמקבלים פרספקטיבה על החוויה הרגשית,
נותנים לה הקשר רחב במציאות,
ומחברים אותה לכמה שיותר חלקי פאזל מתהווים של חיינו,
היא תקבל משמעות חדשה.
היא כבר לא תהיה תלושה ואומללה בחלל אינסופי.
היא תהיה רלוונטית מאוד למי שאנחנו
באופן שלם יותר, והיא תהפוך לנקודת צמיחה.
כזו שמעצימה חלק משמעותי ביצירת החיים המתהווים
ובולטת בה.
פיסת פאזל שאי אפשר לראות את התמונה השלמה בלעדיה.
כולנו רואים צר וזקוקים לנקודת מבט רחבה –
פרספקטיבה שתעזור לנו למלא בצבע
נקודה שנראית לא ברורה
ולהפוך אותה לעוצמה.
לא תמיד זה קל
אבל כל-כך שווה את המאמץ
לנסות וראות את עצמנו כיצירה אחת שלמה.
* מומלץ להתבונן בצורה זו גם על תהליכים שקורים בחברה בכללותה.
אלה
