חוויית החוסר שלנו נובעת מהמרחק שלנו מהבורא.

תחושת החוסר תתורגם לאופנים שונים –

רצון להרגיש יחד ולתחושת שייכות , בקשה לתחושת בית ,

כמיהה לביטחון עמוק.

אבל בבסיסה מתקיים געגוע עמוק למשהו שימלא את ליבנו –

געגוע למימד שמעבר לעולם ההתרחשויות.

מין מקום מופלא של ידיעה, מרחב בו נוכל להניח לרגע את עצמנו

ורק לנשום נשימה מחייה.

אנחנו מחפשים להתמלא בעולם החיצוני – ביעדים והישגים השוואתיים ,

משקיעים בבניית עולם של עצמים ואז אתם מזדהים.

בפועל אין לנו סיכוי, כי לעולם נהיה נתונים לסערות הגלים

שיטלטלו את מה שבנינו, ושוב נישאר קצת כנועים .

וכשלא נעמוד בציפיות חיצוניות של עצמנו או אחרים ,

נרגיש אומללים, לא מצליחים ולאט לאט דועכים..

או שנגזים יותר ויותר בלהוכיח

כמה אנחנו טובים בהשגת העצמים ,

מקבעים שוב פעם דמות מוצלחת,

שוחקים את עצמנו ובסוף מתפרקים.

רק כי שכחנו מאיפה הכל התחיל .

הרצון להתאחד ולהרגיש שלמים לא שייך לנו ,

הוא ניטע בנו להיות כמצפן.

מתנה עם אותה מטרה – להרגיע את זמזום הגעגוע ברקע ,

לחוות את הדממה השלווה.

התרחקנו, אבל הדרך קיימת.

לכולנו יש אפשרות לשוב על עקבותינו לתחושה הפשוטה,

להקשיב לרחש העדין שמהדהד בליבנו תזכורת תמידית.

געגוע למקור הוויתנו, שלנצח מנשיב בנו את רוחנו.

מוצאים.