יש לי זיכרון ילדות חזק שליווה אותי שנים.
אני יושבת בתוך מקום ומתבוננת על העולם,
המקום צר, קטן וחשוך.
אני בחושך ואני בדמות קטנה.
העולם נראה מפוקפק ולא בטוח,
אני מסתכלת עליו בחשדנות, מטילה בו ספק,
לא בוטחת ולא יוצאת מהפינה ה"בטוחה".
היה לי גם חלום חזרתי של נפילה כמו בסרטים.
אני צונחת ממרחב מלא באור שמשי לתהום אינסופית.
במהלך הנפילה אני נוחתת על עלה קטנטן שהפך לאי,
האי (עלה קטנטן) שט בחלל שאין לו סוף
ואני מצטמקת עליו בקושי, מנסה להתייצב
ומפחדת להמשיך ליפול לתוך התהום.
זה היה סיוט ילדות שהייתי מתעוררת ממנו מבועתת
עם נשימה מואצת וצעקות.
בשנות הילדות היו גם פיסות חיים של תום ילדות
וחלל ענק של שמחה..
ילדה פרועה, רצה ומשתוללת בשכונה,
אוהבת את החופש,
ילדה שובבה ואהובה במשפחה.
אבל החושך לא עזב, הוא כל הזמן חיכה
להראות את עצמו ואת הרע.
להחריב את הטוב, להגיד שהיה לא אמיתי,
ולהוכיח את עצמו בכל דרך וצורה.
שנים קדימה נשאבתי פנימה לתוך קושי, כאב ומצוקה.
איבדתי כמעט תקוה ואמונה בטוב, בחופש ובמלאות האהבה..
בשנים האלה טשטשתי בכוח את הזיכרון שהייתי
ילדה שמחה, פרועה ואהובה.
היום – רחוקה מזיכרונות ילדות אני עומדת ורואה,
שבאותו חלל התודעה התקיים הטוב וגם הרע.
ואם אנחנו יוצרים את המציאות מבפנים החוצה,
אז איך נבחר להתבונן על העולם ?
כעולם חשוך, צר ואכזר או
עולם עשיר בשמחה ואהבה?
כולנו היינו רוצים להגיד את הנכון,
אבל לא כולנו מאמינים באפשרות הזו באמת ועד הסוף.
החושך לא עוזב מבלי שנעמוד על כך במלוא הכוונה.
זה הזמן להירפא…
מוזמנים לעבור תהליך ריפוי והתעצמות תודעתית באהבה.
