להיכנע

החודש האחרון הפך למערבולת.

אף אחד לא מת ואין מלחמה בחצר שלי,

ועדיין לא משנה מה ניסיתי לקדם,

נבלמתי על ידי 3 ילדים חולים יחד או בנפרד.

חודש של רכבת הרים ורגשות קיצוניים.

זה התחיל בקבלה זמנית

מלווה בתחושה שהכל בשליטה,

והמשיך במצב בלימה מתמשך מהמציאות

מלווה ברגשות כעס מתגברים, תסכול, ייאוש קל

ועוד קצת ייאוש, רגשות מבולבלים,

עד שהגעתי למצב של

כניעה.

כולנו מכירים את זה טוב.

זה מרגיש חסר אונים,

החוויה גרועה במיוחד למי שאוהב להרגיש שליטה חזקה.

תחושת קורבנות מזדנבת פנימה,

עם שיח טעון ודוכן נאשמים משתלח החוצה.

ברקע יש מלחמה

בין האני שרוצה לנוע ולהתממש,

לא מצליח בגלל נסיבות חיצוניות,

נלחץ, נלחם כנגד,

עדיין לא מצליח, מתעצבן, כועס,

נאחז בדבר בנשימותיו האחרונות –

עד שנגמר הכוח

להמשיך את המלחמה.

כאן מגיע רגע של עצירה ואולי גם בחירה –

אם להמשיך להניע את החיים ולהיבלם,

או לחדול ולהיכנע.

למדנו שלחדול זה לוותר או למות.

אנשים שמוותרים נתפסים כתבוסתנים

או כאלה שנכשלו,

ולמות בכלל נוגד כל היגיון של צורך הישרדותי.

ככה שלהיכנע לא תהיה האופציה המתבקשת.

בפועל להיכנע לא אומר לוותר על זרם החיים ולמות.

להיכנע זה לוותר על שליטה כשכבר אין לנו אותה.

אני יודעת כמה זה מאתגר ולא פשוט.

אבל כשחוצים את הסף הזה, לא מתים או חדלים להיות.

אלא מצליחים להרגיש את החיים ברובד עדין יותר,

ונוצרת תחושה עמוקה של חופש.

חופש שמגיע לא כי ניצחנו במלחמת ההתשה,

אלא כי הצלחנו לבלום התחוללות

שכבר לא מביאה דבר מלבד עוד ועוד סערה.

וכשזה קורה לי,

אני מרגישה מאושרת באמת.

נוצר בתוכי שקט מלא חיים ועם זאת בלי תנועה.

שקט שאני כל-כך אוהבת וחייבת –

חמצן לנשמה.

ואתו מגיע גם הרגעשאני קצת מודה לסערה המתחוללתששולחת אותי שוב לחפש את השקטבתוכי ולא מחוצה לי -בהישגים או בהצלחה.

ובעיקר דורשת ממני בעקביותשוב ושוב להיכנע …