התקופה האחרונה מעלה לי זיכרונות של חיים שחייתי עד עכשיו,
אולי כי אני אוספת פרק של חיים, לפני המעבר לפרק הבא.
לא ברור עדיין, אבל יודעת שאני מוצפת בזיכרונות.
את הדואליות של העולם התחלתי לחוות כשיצאתי מהבית לגן.
אני רואה את זה ממש חזק בזיכרון הרגשי, כי עד אותו הרגע לא הייתה בתוכי הפרדה בין הפנים והחוץ – הייתי אחת.
עם השנים הדואליות התרחבה מאוד, והתחלתי לחיות יותר במימד הנפרדות של אני מול האחר / העולם.
בתוך חוויית הדואליות הזו נפתח מרחב של "אין" – מעין חלל תודעתי שגדל והתרחב אבל נשאר חסר תוכן שימלא אותו.
היום אני יודעת להגיד שלמרחב הזה נכנסו המון פחדים – ספק לגבי טובו של העולם, אי וודאות וחוסר ביטחון, ברמה הטכנית כי זה מקום שהמבוגרים בסביבה לא ידעו להכניס בו "יש".
לא מזמן עברנו לבית חדש, ונהיה די ברור ששלושת הילדים שלנו חוו משבר "הגירה".
העולם שהיה ידוע ומוכר להם השתנה, והם והתחילו להראות סימנים של חוסר ביטחון בעולם.
כל אחד מהם הביע מצוקה רגשית בדרכו: התקפי זעם, דכדוך, ריבים, פחד נטישה, הסתגרות, אכילה רגשית עודפת, סיוטים בלילה ועוד.
בדר"כ הקושי של הילדים שלנו מעורר גם בנו קושי כי אין שקט תעשייתי וצריך יותר אנרגיה, כשגם אתה בלחץ מהחיים.
אבל הסימנים היו כל-כך מוכרים לי באופן אישי, שיום אחד זה הקליק והחזיר אותי אחורה לחוויית הילדות שלי.
ראיתי בעיני רוחי שהעולם הרגשי שלהם התרחב אל מעבר ללא ידוע,
סביבת החיים השתנתה ונוצרה דואליות בין ה"יש" שהיה בחיים שלהם ל"אין" שנוצר.
יצר ההישרדות שלי סימן לי שאי אפשר להשאיר את זה ככה ושעלינו לצלול פנימה כדי לעזור להם למצוא דרך להשלים עם השינוי ולבנות אדמה מאוחדת שלא מייצרת פיצול של "יש" ו"אין".
כנגד חוסר הביטחון המובהק, הסימנים הברורים לאדמה טובה ומאפשרת הם שמחה, צחוק, מסוגלות, אקטיביות, סקרנות להיות ולגלות ובטח עוד.
עשינו כל מיני מהלכים לטובת הדבר, ולפני שלושה שבועות אלייה המתוקה תפסה אותי לשיחה ואמרה :
"אמא אני לא יודעת איך להסביר.. אבל אני מרגישה שמחה מבפנים. לא כי השתנה משהו – עדיין קשה לי עם הבית החדש והכיתה החדשה והמורה החדש, אבל אני פשוט מרגישה שמחה..".
היא ישבה מולי עם לב זורח, מחייכת.. ואני מיררתי בבכי.
ילדה בת 9.5 הפילה אותי מהרגליים כשהראתה לי שהעולם יכול להיות עולם מלא בהתמודדות, ובו בעת מלא בתחושת שמחה עמוקה.
זה היה רגע מכונן שהנשמה שלה חזרה לשמוח על אף חוסר המושלמות של קיומה.
בעצם אלייה העידה בפניי שהיא עברה שלב בהסתגלות שהתבטא קודם כל במרחב הפנימי שלה ולאחר מכן גם במרחב החיצוני.
נכון לרגע זה אלייה כבר פחות מדבררת את הקשיים החיצוניים של המעבר, אלא בעיקר חיה את חייה ביום יום.
החיים עצמם מעסיקים אותה בכל רגע ורגע – יש בהם נוכחות, קשיים טבעיים, ניסיון להתמודד, רצון להתנסות, להעיז ולגלות מה יקרה בהם.
סימני ה"משבר" הקשה שהיו שם קודם חלפו.
אני מסתכלת עלינו המבוגרים.. וזה בדיוק אותו הדבר.
בתוך כולנו יש ילד שעובר שינויים מאסיביים לאורך החיים, לפעמים מבחירה מודעת, לפעמים מכורח הנסיבות ולפעמים כי ככה זה –
החיים הם מסע בלתי ניתן לעצירה של התפתחות.
אנחנו חווים מצוקה אמיתית ובלבול גדול במעבר מאדמה מוכרת לאדמה לא ידועה..
נאבדים בתוך הקושי, מתוסכלים ולא מבינים איך להמשיך ולייצר חיים בתוך זה.
זו גם הסיבה שאנשים מפחדים משינויים,
אבל התפתחות בחיים כוללת בתוכה את ההשתנות וההתרחבות ככה שאפשר לומר – אנשים מפחדים מהחיים.
אני מאמינה שהרחבת המודעות, שימת לב לשינויים הגדולים ולמעברי החיים הטבעיים יכולים לעזור לנו להתכונן אליהם.
ההכנה תייצר גשר בין ה"יש" הנוכחי ל"יש" העתידי עם כמה שפחות פערים ודרמות של "אין" ובעיקר בעיקר תסייע לנו להתפתח ולהכניס משמעות עמוקה למרחבי החיים החדשים שאנחנו יוצרים.
