Uncategorized

החודש האחרון הפך למערבולת. אף אחד לא מת ואין מלחמה בחצר שלי, ועדיין לא משנה מה ניסיתי לקדם, נבלמתי על

מערכות יחסים זה מורכב, מלא בניואנסים ורגישויות. אנחנו הולכים בין הטיפות – הורים, ילדים, קולגות, חברים, שכנים. מנסים לקרוא את

אני מודה שאני מכורהומה שמדהים הוא שזה לא יזעזע אף אחד,כי כולנו מכורים. לפני עשור כשעבדתי בתכנית עם מכורים להרואין,

משמעותית ועמוקה עד כדי שבשמה נצא למלחמה לא רק עם האויבים שלנו, אלא גם עם האהובים ביותר! עם האויבים זה

טעיתי המון פעמים בחיים. כתוצאה מהטעויות שלי כנראה פגעתי בכמה אנשים. אבל הנפגעת העיקרית תמיד הייתי אני. טעיתי כשהחלטתי להפוך

מי מאיתנו לא יודע מה זה להתפשר? על זוגיות, על מקום לימודים, על עבודה, על עיר מגורים..? כשחושבים על אדם

"הראייה שלך מצטללת רק כשאתה יכול להתבונן אל תוך ליבך. מי שמביט החוצה – חולם; מי שמביט פנימה – מתעורר."

אנחנו מסתכלים על החיים כרצף של מאורעות  הקשורים אחד בשני באופן שמגדיר אותנו לטוב ולרע, ביחס לעבר שחווינו ופחות ביחס

אנחנו יכולים להשקיע המון אנרגיה  על מחשבות והרהורים טרם המעשה,  כי קשה לנו להחליט. ולכל כיוון שנסתכל יש יתרונות וחסרונות

רגע בו הכל נעצר… המסלול הברור והמתוכנן שאליו כיוונת ובו הלכת, נגמר. שבר, אובדן, תאונה, מאלצים להפריד את העבר מהעתיד.