פסיכותרפיה

"הראייה שלך מצטללת רק כשאתה יכול להתבונן אל תוך ליבך. מי שמביט החוצה – חולם; מי שמביט פנימה – מתעורר."

אנחנו מסתכלים על החיים כרצף של מאורעות  הקשורים אחד בשני באופן שמגדיר אותנו לטוב ולרע, ביחס לעבר שחווינו ופחות ביחס

אנחנו יכולים להשקיע המון אנרגיה  על מחשבות והרהורים טרם המעשה,  כי קשה לנו להחליט. ולכל כיוון שנסתכל יש יתרונות וחסרונות

רגע בו הכל נעצר… המסלול הברור והמתוכנן שאליו כיוונת ובו הלכת, נגמר. שבר, אובדן, תאונה, מאלצים להפריד את העבר מהעתיד.

לפעמים אנחנו עוברים שינוי, ולא שמים לב אליו. אבל אז כל החיים צועקים "הלו תתעורר! משהו חדש קורה פה". ואנחנו

בבסיסו של קונפליקט קיים כעס. אנחנו כועסים כשמשהו לא מסתדר כמו שציפינו, חווים חוסר אונים ומצוקה רוחשת.  ילדים קטנים מבטאים

בחורה טובה מבקשת להתממש, להרגיש שלמה עם הדרך שתבחר. אבל בו בעת חוששת, מתקשה לבחור – נמצאת בתווך שבין לבין,

לא אדבר כאן על החושך כי אין שום סיבה לתת לו מקום. אבל המשפט הזה לא תאורטי. כשהיינו ילדים ההורים

הרבה פעמים אני שומעת את המושג הזה, וזה תמיד מוזר וקשה להבנה.. במיוחד כשאתה מכווץ. כשמסתכלים על שרירים תפוסים זה

באחד המפגשים בהנחית קבוצה טיפולית שקשורה בתזונה אישה מבוגרת מאוד שיתפה על ה"נפילה" שלה. היא הרגישה כישלון ממש גדול (מדבר קטן). בחוויה