פעם הייתי מסתכלת על הורות וילדים וחושבת בלב "די זה קשה, לא מתאימה לי כל המחויבות הזאת". חוויתי ביום יום המון מאמץ לגדל ולחנך סביב השעון כדי לאפשר להם עתיד טוב. כי אני בעצמי יודעת כבר דבר או שניים על מה זה לב פגוע ממכות החיים. התאמצתי מאוד, כי רציתי להכין אותם ולתת כלים שידעו להסתדר בסיטואציות ולא יקבלו יותר מדי סטירות. קראתי ספרים, עשיתי קורסים שונים של הורות וכל זה כדי לגלות שהם מלמדים אותי הרבה הרבה יותר מהכלים שיש לי לתת. ילדים מלאים בתום ולבם פתוח, הם לא תפוסים ברעיונות הישרדותיים ובדעות עד שהם פוגשים אותנו המבוגרים ומקבלים ב"מתנה" את מה שספגנו בחבילה עטופה מוצדקת היטב. אז אני כבר פחות מאמינה בזה, אבל בכל זאת גם אני הלומת קרב של החיים, אז גיליתי פטנט חדש. לאחרונה כשהלב שלי כבד אני מבקשת מאחד הילדים שלי חיבוק גדול והם כבר יודעים לבוא אלי ולהעניק לי חסד – תום ילדות וחופש מול אטימות הלב שפגשתי נוכח המציאות. נכון שאני כאמא מעניקה להם בית חומרי ועומלת כדי שלא יחסר להם דבר בבסיס, אבל יש פה איזון וגם הזנה, והדדיות של קבלה ונתינה. כשאני מכירה בנתינה שלהם, אני מקבלת וזה עושה להם המון מקום לפתוח את ליבם ולהאיר את אורם עלי. אני לא רק האמא, יש בינינו עוד הקשרים וחלקם לא גלויים. זה לא בכאילו בכלל – הכל באמת. גיליתי שכשהמיינד שלי מתחיל לסגור עלי עם רצונות ושאיפות להישגים שמרחיקים אותי מהלב, אני לא תמיד צריכה ללכת רחוק. ילדים נולדים מאמינים בטוב. תמימות וטוהר הלב שלהם עדיין שם, שמחת החיים והאהבה אלינו אין לה תנאים כי הם עוד לא מוגבלים. כשאני זוכרת להכיר במי עומד מולי מעבר לגוף הקטן, אני תמיד מגלה שערים פתוחים.
